מאת ד"ר צביה בירמן

נשים בטיפולי פוריות נמצאות מחוץ לקבוצות ההשתייכות הטבעיות שלהן, בודדות ומתבודדות. הקבוצה נותנת תשובה לחיפוש אחר שייכות, אישור וביטחון חברתי. נשים יכולות להשוות עצמן לאחרות, להזדהות ולהפנים חלקים המתאימים להן בחברותיהן.
הנשים הן חלק מ"עצמי קבוצתי" אשר מעצים אותן.
בדידותה של מטופלת פוריות: נשים בטיפולי פוריות מרגישות חריגות בחברת בנות גילן, מעדיפות שלא לפגוש חברות ומסתייגות גם ממפגשים עם בני משפחה. הצורך להתגונן מפני השאלות שעולות תמיד במפגשים חברתיים או משפחתיים גורם להן כאב גדול, והן מוצאות את עצמן מתבודדות ובודדות. אחד האמצעים להתמודד עם הרגשות הקשים ולחוש שייכות הוא הצטרפות לקבוצה של נשים העוברות טיפולי פוריות וזקוקות לקבוצת השתייכות שאפשר לדבר בה באופן חופשי בלי להרגיש "מסכנות".

מטופלי פוריות מגיעים לטיפולים הרפואיים אחרי שעברו דרך ארוכה, מתסכלת ומלאת אכזבות בניסיון להכנס להריון. הם מותשים ועייפים. טיפולי IVF הם פתח של תקווה אך יש בהם גם איום של אבחנה סופית. לצד הטיפולים יש צורך במי שיקשיב, ישמע כמה קשה, שיוביל, יכוון ויעזור בשעות הקשות. איש מקצוע שיוכל לתת לגיטימציה לרגעים של ייאוש, ולתהיות על "מה אני עושה פה" "מי צריך ילד", "מה רע לנו כמו שאנחנו" ולפעמים גם "אם לא יהיה לנו ילד אין טעם לחיים". אלה דברים שקשה מאד לדבר עליהם מחוץ למסגרת טיפולית תומכת.

 

"אם רק תירגעי, תיכנסי להריון". אין משפט יותר מלחיץ מההוראה להירגע, שמגיעה מתישהו בחיים, ובעיקר בתקופות מלחיצות שכאלה. בקבוצות שלנו אנחנו מגלות שנשים בטיפולי פוריות, באשר הן, שומעות מהסביבה משפטים דומים. אלה אמירות שבאות, לרוב, ממקום טוב, אבל הן עושות רע. נלמד יחד שאת האנשים מסביב אי אפשר לשנות. אפשר לשנות את העמידה מולם. יחד זה יותר קל.
בדרך כלל הגבר בטיפולי פוריות לא נוטל בהם חלק, מתוך בחירה מודעת. לעתים, הוא מצוי בטיפולים בניגוד לרצונו. הוא מתייחס לבעיית פוריות כנושא "נשי" גם אם הבעיה היא בזרעו. אסטרטגיית ההתמודדות של הגבר עם בעיות פוריות שונה בתכלית מזו של הנשים, ועד כה הנטייה שלו, של אשתו, ובמידה מסוימת גם של המערכת הרפואית, הייתה לראותו כשותף "שקט" או פאסיבי.

ד"ר צביה בירמן היא עובדת סוציאלית קלינית ומנחת קבוצות גוף-נפש-פוריות בקרן גפן