ערב ראש השנה... הזכרון הקולקטיבי... השתוקקות לילד...
אנחנו קוראים בהפטרה על חנה, שהיתה עקרה, ועל תפילותיה להולדת ילד. אבל, האם מדובר בנשים בלבד?
בקיץ האחרון פגשתי אדם שעורר את תשומת ליבי לקול הגברי, שאיננו מושמע תדיר בהקשר של אתגר הפוריות. זהו קול כואב שיש לתת לו "מקום".
הנה דבריו:
"הזיכרון ההיסטורי שלנו ביחס לכאבם של אלו שלא זכו לילדים רווי בקולות נשיים:
רחל אמנו דורשת מבעלה, יעקב, "הבה לי בנים; ואם אין – מתה אנוכי".
חנה, המתפללת לילד, מאותגרת על ידי בעלה, אלקנה: "חנה, למה תבכי? ... הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים?".
הקולות הללו הן של נשים. הבעלים נמצאים שם, עבורן, אבל הם אינם משמיעים את זעקתם האישית.
כתוצאה מכך, אני, כגבר, נשאר חסר קול. מהם המקורות שיהדהדו את הכאב של גברים חסרי ילדים?
מצופה מאתנו, הגברים, להיות תומכים, מכילים, מקבלים, סטואים. אבל גם אנחנו צריכים להישמע. גם מצוקתנו חייבת להיות מוכרת."
קרן גפן מבקשת לשלוח יד תומכת לא רק לנשים, אלא גם לגברים. אנחנו מעוניינים למצוא דרך שתאפשר לכולם, שני השותפים הפוטנציאליים לבריאת הדור הבא, להישמע.